שוב אנחנו בני אדם

כיכר לחם ספוגה בדם . השער נפתח, ושוב ‑ זו הפעם האחרונה ‑ אנו עוזבות את המחנה, בליווי אנשי ס"ס . ליד השער מחלקים לנו קופסאות סרדינים ‑ אלה שנותרו אחרי שאנשי הס"ס גנבו אותן מחבילות הצלב האדום . לצדי בשורה צועדות שרה, אֶלְזָה, מָרִישָה והוּנְיָה . מרישה מעודדת אותי באומרה שעד הערב ייגמר הכול, כי הצבא האדום נמצא כבר במלכוב וחייליו ישיגו אותנו . בינתיים דוחקים בנו להגביר את קצב ההליכה . לו עכשיו הייתי יושבת לרגע בתעלה שליד הכביש ‑ האם היו יורים בי ? אינני רוצה להישאר לבד, ואיני רשאית לבקש ממישהי שתהיה לצדי ובכך לסכן אותה . אני מכריחה את עצמי ללכת, מביטה על הנוף מסביב . אני רואה כרי אחו שופעי ירק, חורשות עתירות עלווה, ובלב יער אגמים כהים שמשתקף מהם אורו הקסום של הירח . הכביש לכל אורכו ריק, ומלבדנו אין בו נפש חיה . תהלוכתנו האומללה חייבת לצעוד הלאה והלאה . בתשע בערב מכריזים על הפסקה . אנחנו מקוות שנוכל לנוח ומייחלות שבינתיים הצבא האדום באמת ישיג אותנו . אך התמקמנו בשני צדי הכביש, וכבר נשמעת קריאה : "לקום ! לקום מהר, קדימה ! " אנשי הס"ס מאיצים בנו בקתות רוביהם . נחנו פחות משעה, ואולי עדיף היה ...  To the book