בלוק החולים הנכסף

הריכוז בגרמניה . גם פה אין די מקום, והמחנה כולו נתון בתוהו ובוהו . ימים שלמים אני שוכבת על מזרן הקש, לא חיה ולא מתה . אני רואה נשים חולפות על פני, שואלות לשלומי, אך מרוב חולשה אינני מסוגלת לענות להן . אינני חשה כאבים . בין תחושות קיום לאי ‑ קיום אני מתנתקת מסביבתי . אינני רעבה, ואלמלא הצמא המטריף את דעתי, לא הייתי יודעת שאני עדיין קיימת . פעם אחת בלבד מתמלאות עיני בהתוודעות טעונה . לפני עומדות שתי מַכּרות מלבוצ'ה . אחת מהן היא אַנָּה ( Anna ) , בתו של אחד המורים האהובים עלי ביותר בבית הספר התיכון . שתיהן בטוחות שהן משוחחות עם אדם שלא יאריך ימים . אני קוראת זאת בפניהן . אני צועקת לעברן בכל כוחי : "דברו, דברו ! ספרו מה שלום אבי, אחי . האם הם חיים ? האם ניצלו ? " אני מדמה שאני צועקת, אבל נראה שזו רק לחישת מילים שבקושי ניתן להבין . שתיהן שואלות מה ברצוני לומר . רק אחר כך הן מספרות את אשר ציפיתי לו . מאז פרוץ ההתקוממות אבי נמצא בהרים, ואחי נלחם ביחידת פרטיזנים . הירגעי, הן אומרות, הם לא ייפלו לידי הגרמנים . אני שומעת רעשים ומתקשה לקלוט את דבריהן, והן נאלצות לחזור עליהם שוב ושוב . הידיעה מענ...  To the book