משאלה אחרונה? לא אצל האסירים

שלא כרגיל, אינני מסוגלת לאכול את ארוחת הצהריים . בטני מתהפכת, ראשי סחרחר . באה אלי בחורה נחמדה כבת עשרים מהקומנדו שלנו, הֶלקָה ( Helka ) שמה . "הביטי", אומרת "גם לנו בהתחלה היה קשה, אבל כעבור חודשים אחדים אנחנו שוב מחייכות, למרות שכמעט תמיד אנחנו על סף בכי . מה אפשר לעשות ? הושיבו אותנו שם, ועלינו לעבוד בדיוק כמו בכל מקום אחר . תפקידנו לקבור מדי יום כך וכך מאות בני אדם . אף שאין אנו רואות אף גופה, אנחנו כל הזמן מוקפות בגופות . גם את תתרגלי . רק ההתחלה קשה . תיווכחי" . . . בחורות נוספות מצטרפות אליה ומדברות על לבי . ואז פוצה את פיה אֶלָה, בחורה קטנה וגיבנת : "עכשיו את בוודאי תופסת מדוע אנו כה שונות מאלה שבקבוצות קומנדו אחרות . אנו עובדות עם המוות, מעבדות בניירת את אשר מתרחש בבירקנאו . אנו פועלות בצל הגרדום, כשמבטינו נשלחים ‑ הלכה למעשה ‑ לעבר העשן העולה מהקרמטוריום" . לפתע אני נזכרת בצחנה הקשה שחשתי בכל שעות הבוקר . מתברר שהוא בא מהקרמטוריום הנמצא בקרבת מקום . אחר הצהריים אני שבה לדפי הכרטסת . קצב עבודתי אטי יותר מזה שבבוקר . אני נעצרת ליד כל שם ‑ איזה גורל הגיע לסיומו, אילו תקוות נקברו...  To the book