|
|
השהייה במוצב הזה היתה מבחן אישי קשה ביותר לכל מי שהיה חייב להימצא שם . היו אנשים שלא עמדו בלחץ . הבינונו והורדנו אותם . נהגתי לנסוע עד צומת זפת ‑ בטון עם רכב רך, ג'יפ פיקוד . קראנו לצומת הזה, שהיה כשליש המרחק לשיא החרמון, צומת זפת ‑ בטון, כי הכביש הסלול שבא מכיוון מוצב החרמון הסורי היה סלול זפת, והירידה החריפה מזרחה לעבר דמשק היתה סלולה בטון . לנו הצומת הזה שימש שפה משותפת לכל הכוחות לצורך התמצאות פשוטה ונוחה . האש הכבדה היתה יורדת עלינו צפונה בעיקר מזפת ‑ בטון . באחת הפעמים, כשעליתי עם הנגמ"ש לשיא החרמון תוך כדי הפגזה, הבחנתי בכניסה למוצב בעמדת תצפית שלנו ובה שני חיילים . החיילים הביטו בי בעיניים מבוהלות, בציפייה שאעשה משהו, שיעצור את אש הארטילריה הסורית . ירינו עליהם עם הגדוד שעמד לרשותנו, אבל לצערי יותר מכך לא יכולנו לעשות . הרגשתי שהם במצוקה גדולה, לא סולחים לי, בצדק . התקרבתי אליהם עם הנגמ"ש, עליתי אל הסיפון על מנת לקפוץ ולהיות איתם, אפילו לזמן קצר . ואז, עוד אני על סיפון הנגמ״ש, נחתה פצצת מרגמה 240 מילימטר בתוך העמדה שלהם . ההדף העיף אותי למרחק עשרה מטרים, נחבלתי בכל הגוף, שריטות...
To the book |
|
|