התכנסנו בפינה הקטנה שלנו בשכונת הרכבת בתל אביב, אכלנו יחד, לאט, אין צורך למהר . אני זוכר את מבטי החמלה של אמא מהולים גם בשביעות רצון, שלמרות הכול, אנחנו יחד משפחה קטנה . ‑ אני מתגעגע לחברי הנפש שהיו לי, לא רבים, פחות מעשרה . נאמנותי להם היתה מושלמת . בחברתם, תמיד הרגשתי שאני בבית . חלקם מתו לפני . ‑ אני מתגעגע גם לחברי אמת מן השורה, שזכיתי בהם, הם רבים מספור . הייתי בן מזל, זכיתי בחברים רבים מאוד שבכל לבם איחלו לי טוב . ‑ אני מתגעגע אל מפקדי שחלקם היו גם חברַי, יאנוש, רפול, דוידי, דן שומרון, דני וולף, קצ'ה, גדליה גל ועוד . ‑ אני זוכר ומתגעגע פחות, אבל עדיין, אל אירועים שרציתי שיסתיימו אחרת, אבל הם היו מעבר לשליטתי, אולי גם מעבר ליכולתי, ובכל זאת הם היו חלק מחיי . ‑ אני מתגעגע אל חברַי הילדים בגטו ורשה, בגילאי שש, תשע . אני תמיד זוכר מה עלה בגורלם . הם איתי, אני נושא אותם עמי בכל מקום ובכל זמן . ‑ תמיד אזכור את מנהל העבודה ישראל מסולל בונה, בבניין שבנינו בתל אביב, שם הייתי, מה שהיה מכונה אז "פועל שחור", לא מקצועי, נושא על גבי מנשא מעץ, עמוס הלבני סיליקט . עולה ויורד במדרגות הפיגום הרעוע...
To the book