גרורות

104 מרינה, שהייתה בדמיונה של חווי ישות מטאפיזית, אם שכולה מרחפת בחלל, קיבלה פתאום רגליים נפוחות . יד מחוררת . שפתיים יבשות . הקאות בשירותים או בדלי . ככל שהלך והורע מצבה של מרינה, כך סיפר לה מארק עוד ועוד . כאילו היה צריך למסור אותה למישהו . מרינה, כאימהות רבות לבנות, גידלה את אלה כהעתק מוקטן שלה . הייתה להן אותה צורת ישיבה, רגל עצבנית על רגל נינוחה . אותו חוסר סבלנות לפרטים . אותן שתיקות מצמיתות כשכעסו . אותה ציפייה שמארק יבין בדיוק מה רצונן, ללא מילים . במחוות בלבד . אלה, כך הסתבר להוריה השבורים, ניהלה את חייה החברתיים בחשאי . שיערה הארוך, המסודר, עגיליה התואמים, פניה הנקיים מאיפור, לא הסגירו להוריה הנאבקים לשרוד, את החבר החייל בעל האופנוע . התנהלותה המסודרת, הנעימה והמנומסת, לא סיפרו להוריה העסוקים, על לילות השתייה עם חבורת הנערים בגינה הציבורית . אצבעותיה המפליאות לנגן על פסנתר, אותו לא הצליחו הוריה לרכוש, לא דיווחו על חבורת הבנות שהתחברה אליהן בתיכון החדש . היא כבר לא ביקשה להדליק נרות שבת ובלילות שישי הסתלקה מהבית ברגע שהתיישבו הוריה העייפים לצפות בסרט בווידאו . באבו כביר, בנוסף ...  To the book