|
|
94 שהחולים חיבבו אותו בגלל עיניו הטובות ובגלל שתקנותו ודמיינה אותו שורק לעצמו בשקט, פניו מביעות חמלה . ערב אחד, לקראת סוף המשמרת, שוטט מארק עם עגלת הניקיון שלו, ונתקל בגבותיו המכווצות של דוקטור ינובסקי, הרופא הבכיר במחלקה . ״לא שמעת מה אמרתי ? ״ הוא הרעים את קולו מתחת לשפמו וזקנו האפורים . מארק השפיל את עיניו, ״עד אז בכלל לא חשבתי שהוא יודע שאני קיים . אני הייתי ברקע של המחלקה . ״ ״למה אתה מקשיב שם ? ״ דוקטור ינובסקי קרב אליו, חטף את האוזנייה השמאלית ודחף באוזנו . חיוך גדול נמתח על שפמו . ״פרוקופייב״ . מארק אישר ודוקטור ינובסקי פנה אליו ברוסית, ״מאיפה אתה ? ״ ״דונצק״ ״אני מקייב״ ציין ינובסקי . וסיפר לו שישב בסיביר שנתיים עד שנתנו לו לעלות לישראל . אז ציווה עליו לבוא אחריו . הדוקטור הכניס את מארק למבואה של החדר המאובטח בקצה המסדרון . ״היו שמועות על מה קורה שם בחדר הזה״ סיפר לחווי וקולו חלש ״אבל לא אמרו לנו כלום ואני לא שאלתי . ״מהיום תנקה פה . ״ אמר לו דוקטור ינובסקי והצביע על הדלת הסגורה, לפניה עמד בחור צעיר בחליפה . ״אתה לא נראה לי דברן גדול . אתה לא יוצא מפה . ובטח שלא מספר לאף אחד ש...
To the book |
|
|