הו כתם דם שותת

92 בוקר מותו של אריק שרון היה בוקר רגיל בספסל שלהם . מארק לא הראה סימן למשהו שונה . באותו בוקר, מסנוורים מהשמש, דיברו על החורף המסרב להגיע . הוא סיפר לה על הקור בדונצק, עיר הולדתו . על הקרח האפרפר המכסה את הרחובות . על המגפיים שנאלץ לנעול כל החורף והכבידו עליו . חווי קמצה בתגובות . פעם אחת לא הצליחה לעצור בעצמה וצחקה . מארק סיפר לה על חורף אחד, בו הציפו עכברושי ענק את הדירה המשותפת שלהם . כיוון שהיו היהודים היחידים, הוטל על משפחתו לעמוד בראש מבצע ההרעלה והסילוק . הוא סיפר לה איך הוא וסבו פינו מידי יום את הגופות השחורות למזבלה השכונתית . ״ואני״ הוא חייך כמו ילד שובב, ״זכיתי בכל הנקניק שהם לא אכלו״ . שמונה שנים ושבוע לאחר ששקע ראש הממשלה בתרדמת, התייצב שוב בנו מאחורי הפודיום החגיגי של בית החולים ועמד למסור הודעה בקול שבור . חווי ניצלה את הפרסומות והזדרזה להכין קפה . מאחורי הבן, דלפק לבן עמוס קלסרים . פקידת קבלה בשיחת טלפון אגבית . רופא כסוף שיער ואיש כהה בחליפה נעמדו לצד הבן המתקשה למלא את המסך במלל . המצלמה שייטה על המחלקה . אחיות מתלחששות . חולה נשען על מוט האינפוזיה . חווי כיווצה את ע...  To the book