חווי ונמרוד

36 על מסעד הספה . כל מה שיסתיר את הספות הכעורות שהתעקשה אמו לרכוש להם . ספות מקטיפה חומה, שעוד יידעו ערבים ארוכים מול הטלוויזיה, שבעה עמוסת פירות ופיצוחים, שתיקות עגומות ורגעי שמחה מעטים . עוגה עם נרות וסוכריות צבעוניות . בקשת משאלה ונשיפה ארוכה . הכאב שהחל מהגב ודקר את כל גופה הגיע בשעת אחר צהריים כשעישן זלי בחלון הגדול שבסלון . אחרי שעה נכנע לתחינותיה לצלצל כבר לטקסי . הם נסעו . הוא מקדימה, מעשן, והיא מתפתלת מאחור . עד לבית החולים בצריפין . נמרוד, נמרוד, נמרוד, היא מלמלה בראשה . כאילו הדקות האחרונות שלפני, הן המכריעות . כששמעה את הבכי המיוחל וראתה את פרצופה הוורוד של התינוקת, כעסני ומוכיח, החלה לבכות גם היא . האחות חיבקה אותה, ״אני אקרא לבעלך״ . חכי, היא עצרה אותה . מנסה להשהות את גזר הדין רק עוד רגע . התינוקת בעלת הפרצוף המתריס נקראה חווה . אבל נמרוד נשאר בראשה ולא עזב . נמרוד, נמרוד, נמרוד, היא המשיכה להתפלל . עד שבקע ממנה, חייכני ושלו, שש שנים אחר כך . מירי נהגה לומר ״חווי לא מוכנה לעשות בבית כלום אלא אם זה בשביל נמרוד״ . חווי צחצחה וסידרה את חדרם המשותף . קישטה אותו בצדפים שאספה ...  To the book