לא רוצה את חנה גונן

661| והנה אני בת ארבע עשרה, השנה היא ,1974 ואני קוראת את הרומן "שידה ושידות" של רחל איתן . מתרגשת מהשפה המורכבת והחושנית, מהחוכמה הרבה ומההומור המושחז . אני מתאהבת ברומן היפהפה ויוצא הדופן הזה, מהראשונים שהתחילו לנסח את דמות האישה בסיפורת העברית . ופתאום אני מוצאת את עצמי כותבת רומן בסגנון רחל איתן . מה לילדה בת ארבע עשרה ולסיפור על אישה בשלהי שנות העשרים לחייה ? לא יודעת . אבל אני עושה את זה מצוין . נכון שזה רק פלגיאט שמעתיק את שפתה המורכבת של איתן לסיפור על בחורה ישראלית צעירה ומעלליה וכיבושיה באירופה, אבל אני קולטת שנוצר אצלי דבר חדש : גיבורה אישה, ושאני רוצה לכתוב על נשים . אישה כותבת אישה . עד אז, רוב הספרים שקראתי היו של גברים, שלפעמים כתבו דמויות של נשים, כמו "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שגם כאשר קראתי אותו בגיל שלוש עשרה הצעיר, חשתי שמשהו שם לא בסדר, לא מדויק, שאני לא מזדהה עם חנה גונן השתוקה, הדמומה והנוירוטית הזו . שהמבט שהרומן נכתב דרכו, הוא מבט גברי על נשים . ואני חיפשתי משהו שידבר אליי כנערה, ואחר כך כאישה צעירה . אחרי שתיקה משרדית מדכאת של שנה וחצי בצבא, פתאום התחלתי לכתוב קט...  To the book