03| פתאום עוצרת . לא מוכנה להמשיך . מציבה תנאים . רוצה דווקא את מי שאני מייעדת לדמות אחרת . נרקיסיסטית . אנוכית . בא לי לתקוע לה אגרוף בפרצוף הזחוח שלה אבל אני מתאפקת . לוחשת לה לחשי חיבה, נו, בואי, די, די, תירגעי, את יודעת שאני לא יכולה בלעדייך . אני מתחנפת . משתדלת לרצות . והיא בעיקשותה . מסובבת את הגב . כורכת קווצת שיער סביב האצבע . בוהה למרחקים או בקיר ממול . היא עסוקה עכשיו . לא משיבה לי כשאני קוראת לה . לא מתפתה לפיתויים שאני מניחה סביבה . לוחמת . עיקשת . שורדת . בולעת אותי לתוכה, מסיעה אותי אל סף תהום, מתגרה, מושיטה רגל אחת קדימה, תלויה באוויר . לכאורה אין בה פחד, הרי כל הפחדים אצלי, אבל כשאני נוברת בה בעט או במקלדת, היא נסדקת, מסתירה ומגלה . יחסינו הם יחסים סאדו מזוכיסטיים : אני מתחנפת, מפתה, מלטפת, היא מענה, מלקה, בועטת . כשנמאס לי אנחנו מתהפכות . אני מאדימה, מטיחה כוס ברצפה, קורעת דפי מחברת, מרסקת מסך מחשב, יוצאת בטריקת דלת . אני הולכת לסרט, לבית קפה, לים, נוסעת לחוצלארץ, מלקקת גלידה, פוגשת חברות, מאוננת, מזדיינת . חיה . לא רוצה את הפרוזה הזאת . לא צריכה את הפרוזה הזאת . הנה,...
To the book