מבקשי מקלט או מהגרי עבודה ‑ בכל מקרה הם חיים איתנו

מאוטובוסים לגינת לווינסקי . צבעם שחור, רובם מוסלמים, וההתקבצות שלהם בכמה שכונות בדרום העיר, אזור מוחלש ממילא, הציבה בפנינו אתגר חדש . לא זו בלבד שממשלת ישראל לא מנעה את כניסתם . אדרבא, לאחר שהצבא אסף אותם לאורך גבול מצרים, היתה זו הכרעה של הממשלה להביא אותם לדרום תל אביב, והם הגיעו הנה באוטובוסים . הטענות אינן מכוונות כנגד צה"ל . קצין בשטח רואה 300 פליטים שחצו את הגבול, מה יעשה בהם ? האם יירֶה בהם או יאכיל אותם ? ישאיר אותם שם או ייקח אותם ? ואם לקחת, לאן ? הבעיה היא שהממשלה שלחה אוטובוסים והסיעה את כולם לאותו מקום . שם יש להם אחים לגורל, שם יש גם אנשים טובים שידאגו להם . אמנם הם נטולי זכויות, אמנם אסור להם לעבוד, אבל כמו בישראל ‑ "יהיה בסדר" . כאשר הם מגיעים העירה, מי ייקח אחריות ? הם אינם עולים חדשים, אינם זכאים לסל קליטה ולא יופנו למרכז קליטה שילַמד אותם עברית ויתווה את דרכם בארץ החדשה . אבל עבורנו, עבור עיריית תל אביב ‑ יפו ותושביה, הם פה, ואין להם פרוטה בכיס . ריכוז מבקשי המקלט בשכונות מצוקה כמו נווה שאנן, שכונת שפירא ושכונת התקווה עורר באופן טבעי ביותר את זעמם של התושבים הוותיקים...  To the book