מרוץ שכולו מכשולים

זאת בהבנה, ומרגע זה, בסתיו ,1997 שוב התנהלו חיי בשני ערוצים נפרדים : האחד בגימנסיה, עד לשעה ארבע אחר הצהריים, והאחר בזירה העירונית, בשעות הערב והלילה . כמובן, חוץ מאירועים שחייבו את נוכחותי בבית הספר בשעות הערב אשר עמדתי בכולם . שוב קבעתי את "משרדי" בקפה "אולגה" ליד הגימנסיה, שם ישבתי לאורך שנים ובעליו, איציק, היה לידידי . שם נפגשתי עם אנשים, שמטעמים ברורים לא רציתי ולא יכולתי להיפגש איתם בין כותלי בית הספר . היה זה גם חדר האוכל הפרטי שלי . מטה מאולתר נוסף היה בביתם של גדי ואילנה צוקרמן באפקה . גדי ואילנה היו חברים קרובים, אך למרבה הצער הקשר בינינו ניתק עם השנים . יעל חששה מאוד ואף הביעה זאת בלשון מפורשת מאוד . היא לא האמינה שיש בידי לנצח, ופחדה שאפגע . אך מרגע שקיבלתי את ההחלטה, התגייסה, כמו תמיד, בכל מאודה ובלי סייג . כשבחנתי את רשימת ראשי העיר בעבר, לא חשבתי שאני נופל ממי מהם . היו ביניהם פוליטיקאים מקצועיים, נציגי מפלגות, והיו שצנחו מבחוץ בלי ניסיון פוליטי עשיר אך עם מוטיבציה להטביע חותם בחיי העיר ותושביה . היו שהצליחו, והיו שכשלו . רוני מילוא, ראש העירייה המכהן, היה פוליטיקאי ותיק...  To the book