אחים וחברים

הקיבוץ ישבו על כיסאות נוח על הדשא, עם תה קר, עם עוגיות, עם העיתון מפוזר סביבם ועם הילדים . רק הרוני הזה רץ ומעביר קווים בבגדי עבודה, על קו הגבול שבין פרפקציוניזם לפנטיות . אצל רוני הילד, הרצון שיהיה ירוק ופורח ומטופח ונקי היה כמעט אובססיבי . זה היה בשבילו תנאי ראשוני לקיום . אולי זו היתה הדרך שלו למחות מחאה שקטה נגד הפוריטניות שראתה בנוי משהו שנועד לבורגנים, לצאת ידי חובה . הוא רצה שבחולדה יהיה ירוק, פרחים, שבערוגות לא יהיו עשבי בר, שהצמחים לא ייראו צמאים . שאם יש ענפים יבשים, יגזמו אותם . זו לא היתה רק חובה . כאשר מת אבא שהתה משפחת עוז בבריטניה, ועמוס כתב לאמא ולנו מכתב שגם ממרחק השנים מרגש עד דמעות : אילו רק יכולתי להיות עכשיו על ידכם, ביניכם . אני לא יודע מה להגיד, מה אפשר במילים . ועוד ממרחקים כאלה . מאז מתה אמא שלי ז"ל לא ידעתי אבידה כזאת ‑ עויזר . אבא גם שלי, כבר 15 שנה, חצי החיים שלי . אני יודע שאתם בוודאי חזקים מאוד . הנקה, שי, רון . חזקים, אנשים זרים ודאי לא רואים אתכם בדמעות . אבל אני לא חזק, ואני כותב לכם ובוכה . אפילו להיות קרוב בימים האחרונים לא הייתי . איזה מרחקים . אני א...  To the book