כוח הכבידה של הקיצוניות

על חינוך . נציגו של פייגלין פותח ושולף רעיונות קיצוניים : נפריט את כל בתי הספר, נבנה שוק צרכני . כמו מילקי . יש תחרות במילקי ? אז תהיה גם תחרות בין בתי הספר על התלמידים . כמה סטודנטים מעירים לו שהמודל הזה לא הצליח בעולם, שהפערים התרחבו ושבתי הספר ממיינים . חינוך, הם אומרים, זה לא כמו מילקי . בשלב מסוים אני אומר לצעירים שזהו שיעור בתקשורת . מגיע רעיון פרובוקטיבי, מופרך, שאינו רק שגוי מיסודו אלא גם חסר כל סיכוי להיות מיושם . אז למה בעצם אנחנו מדברים על הרעיון הזה כבר כמעט חצי שעה ? משום שכוח הכבידה של הרדיקלי גדול תמיד משל המעשי, ומי שמדבר עליו מעניין יותר מן הסתם ממי שלא מדבר עליו ‑ ומי שמדברים עליו הופך לסיפור . הנה לכם מעגל פשוט, ללא תהליך עומק או מחשבה . כך הפרובוקציה מנצחת . כך גם במפגש עם טרמפיסט צעיר שאספתי באחד מימי השבוע . התחלנו לדבר . הוא מספר על משפחת מצוקה : אביו לא עובד, אחותו בחינוך מיוחד, והם נזקקים לקצבאות ולסיוע מהמדינה . תהיתי בקול, למי אתה חושב להצביע ? "פייגלין", הוא עונה מיד . למה ? "כי הוא מבטיח להוריד בירוקרטיה . שהמדינה לא תתערב לנו בחיים" . הרהרתי ביני לבין עצמי...  To the book