פרק שישה‑עשר: ראש המוסד ואני

חסונים שמונעים כניסה ממי שאינו רופא . "הוא בסדר", מסמן להם פרופ' קלאוזנר . אנחנו נכנסים לחדר שהוא מעין סוויטה, שם יושב דגן על כורסה גדולה וארוכה, מחובר לצינורות ‑ כולל אחד לקנה הנשימה . לדבר הוא אינו יכול, אבל בידו מונח לוח קטן, שעליו הוא כותב כדי לתקשר עם הרופאים או עם המשפחה . "מי זה ? " הוא מסמן בידו לקלאוזנר . "ד"ר אבי מויאל מסיירת מטכ"ל", משיב לו הרופא . "ראית אותו בעבר . אנחנו חושבים שהוא יכול לעזור" . דגן מביט בי לרגע ומסמן : "אני לא מעוניין" . תן לי רק עשר דקות, ביקשתי . אחר כך, אם תרצה, אני אלך . בכל מקרה אני פה באהבה ובהתנדבות . מה שתחליט אני עושה . דגן מהרהר לרגע ואז מסמן עם האגודל : "בסדר, תתקדם" . קלאוזר מבליח חיוך קטן ואמר : "אני חוזר לישיבה . תדברו, אם יסתדר ‑ נהדר . מאיר, אתה מכיר אותי . אני ממליץ בחום על מויאל, אבל זו החלטה שלך" . נשארנו רק שנינו בחדר . אנחנו לא מכירים, אמרתי לדגן, אבל אני מעריך אותך מאוד . הבנתי שיש לך כבד חדש ומערכות שריריות שלא מתפקדות . אני חושב שאני יכול לעזור לך . אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לחיות או שאתה אומר מה שיהיה יהיה, ומשאיר את זה ליד הגור...  To the book