פרק יז: הביתה

נהג התקדם | 201 בינינו שבועיים ימים והמוות שהיה כפסע מלהיכנס לביתנו . הנה גם רץ אלי ערן, בננו הקטן, בן הארבע . "אבא, אבא ! " הוא קרא . חייכתי אליו מאושר . כמה התגעגעתי אליו, לילד המקסים שלי . "אבא," ערן קרא אלי . "עמי נהרג, עמי נהרג ! " עמי ? עמי ? ? ? התקשיתי לרגע לעכל את ששמעתי . חברי הטוב נהרג ? איך יכול להיות ? הוא היה כל כך מוחשי עבורי . רק שלושה שבועות קודם לכן בילינו יחד שלושה ימים ברמת הגולן, בפיקניק, בברכת הקצינים, ברחצת הבוקר במפל, בשיחות על התוכניות לעתיד ועל טרדות ההווה של עמי ביחידתו בסיני . רוח'לה סימנה לי במבטה שכן, הדיווח של ערן הקטן מדויק . המשכתי לחבק את רוח'לה וגם ערן הצטרף לחיבוק, אך ראשי נדד אל עמי . אל ראשית ההיכרות שלנו בהיותנו בני 15 , שותפים לחדר בפנימייה הצבאית . אמנם גיוסנו הפריד את דרכינו, כשעמי הלך לצנחנים ואני לשריון, אך חברותנו היתה בלתי ניתנת להתרה . נזכרתי כיצד בילינו יחד בחופשות, ואת דברי הניחומים שלי לעמי אשר נאלץ לעזוב למודיעין בשל בעיות שמיעה . באחת החופשות, נזכרתי, בין קורס מט"קים אחד למשנהו, יצאנו לעבוד . לאביו של עמי היה מפעל לבלוקים ומרצפות מדרכ...  To the book