|
|
המקרים היוצאים מן הכלל, לא הכלל . הכלל הוא נתק בין סדר העדיפויות האסטרטגי שמגדירה ההנהלה הבכירה לבין חלוקת המשאבים הפיננסיים בפועל ‑ חברות פשוט לא מפנות את כספן למקומות שבהם האסטרטגיה דורשת אותו . הזריזים והישנוניים אפשר להתפתות לחפש הצדקות להיעדר השינויים בחלוקת המשאבים . רכישות ומכירות, מעקב אחר מגמות, רדיפה אחר הזדמנויות ‑ אלה הרי חלק מתיאור התפקיד של מנהלי תיקי השקעות, לא של אסטרטגים בחברות . האם עקביות בחלוקת המשאבים אינה ביטוי של העקביות וההתמדה החיוניות להצלחתה של אסטרטגיה מורכבת ? ההתנגדות הזאת קצת פרדוקסלית . החברות ששוב ושוב לא מצליחות לשנות את חלוקת המשאבים הפנימית הן אותן חברות שמנהיגיהן מזכירים במכתבים לבעלי המניות, שהסביבה העסקית הפכה להיות מאוד תנודתית ובלתי ודאית, ושחשוב מאוד למהר לנצל הזדמנויות חדשות . ( המילה האופנתית היא "זריזות" עסקית . ) הרעיונות האלה אינם מתיישבים בקלות עם חלוקת משאבים שחקוקה באבן . מובן ששום תקציב שנתי חדש לא יכול להיות לוח חלק, אבל כשבמשך 15 שנים רצופות, שבות החברות ועושות, כל שנה, דברים זהים ב ‑ 90 אחוזים למה שעשו בשנה הקודמת, לא נראה שהן מתנהל...
To the book |
|
|