ב. הריגת בעלי חיים – היתרים ומגבלות

פגיטהוררטליוחייהו – וההיתביהו מגרל תיהה  341 וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם . וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּיַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן . וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה . לֹא יָרֵעוּוְלֹא יַשְׁחִיתוּבְּכָל הַר קָדְשִׁי . . . ( ישעיהו י"א, ו - ט ) . במחשבה הרבנית לדורותיה חוזרים ונשנים העימותים בהגדרת היחסים שבין ההיתרים שניתנו לבני אדם לפגוע בשלומם של בעלי חיים ובין רחמי הבורא הפרוסים על כל מעשיו . עימותים אלה משקפים הן את המתיחות הקוסמוצנטרית-אנתרופוצנטרית, הן את המתיחות ההנחייתית-ציוויית . מתיחויות אלה מוצאות את ביטוין המובהק בחילוקי הדעות המתייחסים למשמעות ההיתרים לשחיטתם של בעלי חיים ולאכילת בשרם . מנקודת מבט קוסמוצנטרית נדרשים הסברים למתן ההיתר לגרום צער לבעל חיים בעת שחיטתו, כמו גם לעצם קיצור חייו ואכילתו . הצידוקים להיתר זה יש שהם מושתתים על אילוצים קיומיים בלבד, ויש שהם מעוגנים בשיבוש מערכות בראשית בעקבות חטאי בני האד...  To the book