אחרית דבר

290 מי את בכלל זה לא שלא ידעתי שיש לסבּיוֹת בעולם . ידעתי . אבל לחשוב שגם אני כזאת – זו פשוט לא היתה אופציה . האפשרות להיות משהו שהוא לא אישה סטרייטית, אפילו לשקול את העניין, נמצאה הרחק מעֵבר לחומות התודעה שלי . “יש לך חבר ? “ אני בת 19 , אני בת 21 , אני בת 25 . וכל פעם מחדש כשנשאלת השאלה הזו – אני נחנקת . עשרים ושבע שנים מחיי עברו עד שהייתי מסוגלת לענות בפשטות ובכנות על השאלה הזאת, להגיד את האמת שהיום נשמעת כל-כך פשוטה : “אני לסבּית“ . עד אז, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע מלשחרר את הכלא ההטרוֹסקסוּאלי שלי . זה לא היה מזוֹכיזם, אלא האפשרות היחידה להתקיים : מאחורי החומות הבלתי-נראות שסגרו עלי, לא היה שום דבר, רק תהום . במובנים העמוקים ביותר, להפסיק להיות הדבר הזה שחשבתי שאני, שגדלתי להאמין שאני, היה לא רק לאבד את עצמי, אלא את העולם כולו . בכל שנות ההתנגדות האלה, לא יכולתי להעלות על הדעת שממש מעֵבר לסיבוב, צעד מעֵבר לחומה – נמצא פוטנציאל השיחרור שלי . אף אחד לא צועד אל התהום המשחררת הזאת בחדווה . זה תמיד פחד אלוהים . ממש כמו הסטרייטיוּת “שלי“, שלא ערערתי עליה עד שכבר לא היתה לי ברירה, ג...  To the book