[אף פעם לא מאוחר]

העולם הזה, הוא לא נבנה בשבילך . אם תבקשי לשנות אותו – הם יזכירו לך שאין שום דבר מאחוריו . רק רִיק . את לא טיפשה, נכון ? מי תלך מרצונה החופשי אל הרִיק ? מי תצא מהמבצר המוגן אל הפראים שבחוץ ? מסוכן שם, הם יגידו . ואת תדעי שהם צודקים . ולא תעזי לשאול : וכאן – מסוכן יותר או פחות ? ברגע שלא תסכימי להתייצב, שלא תקבלי על עצמך את ההגנה שלהם, אם לרגע תבקשי להסתכל למפלצת בעיניים – הם יקראו לך בוגדת . הם עובדים עם הפחד . הם יודעים איך לייצר שיתוק, לגרום לך להוציא את כל התחמושת, לבעוט ברגליים, להיות היסטרית . וזה יעבוד, את תישארי ריקה . הצורך לצאת למסע ייראה להם מוזר, אולי אפילו ילדותי . הם לא יעודדו אותך להסתכל על מה שכבר התפרק, ובטח שלא לָקַחַת את הזמן כדי להרכיב את עצמך מחדש . הם יזכירו לך שאין זמן . לחלום זה נחמד, הם יגידו, אבל לא שייך לעולם הזה . ולמרות החנק, ולמרות הדמעות, ולמרות הוואקום שגדל לך בתוך הבטן – הם לא יגידו לך ללכת לנוח, לנשום, לבדוק אם ומתי טעית בדרך . הם בחיים לא יסכימו להודות שטעית בדרך – כי זו הדרך שהם סללו בשבילך . העולם הזה לא שומר עלייך, ילדה . הוא לא נבנה בשבילך . רק בשבי...  To the book