לאחד מהפיקניקים האלה הביאו איתם דוד יחזקאל ודודה ברטה כוס יין קטנה ומיוחדת מזכוכית עבה, מהכוסות של פעם . אבל כשרצינו לשתות יין, לא מצאנו אותה . הכוס פשוט נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה . חיפשנו, חיפשנו, חיפשנו, ולא מצאנו . רק אחרי שהגענו הביתה, כשניקינו את האוטו, מצאנו להפתעתנו את הכוס זרוקה מתחת לאחד המושבים . שמרנו אותה אצלנו ומאותו יום קראנו לה "כוס המזל" . מאז, בכל ערב שבת, אבא היה מוזג יין לכוס המזל והיינו מעבירים אותה מאחד לשני . כל אחד היה שותה ממנה מעט יין, עוצם את עיניו, מאחל לעצמו בשקט בשקט את הגשמת חלומותיו ומעביר אותה הלאה - עד שהיתה חוזרת אל אבא בראש השולחן . זה היה טקס מיוחד במינו . היתה לו משמעות אישית ומשפחתית יותר מאשר דתית . קרובי משפחה וחברים אהבו להתארח אצלנו בסעודת ערב שבת שאמא הכינה, לשיר איתנו שירים חסידיים - וגם לשתות מכוס המזל, לחלום ולברך . ישבנו כולנו יחד, אבל לכל אחד היה רגע אחד עם עצמו, רגע שהוא רק שלו, עם חלומותיו ועם כוס המזל . . . לאחותי יעל ולי היתה תורנות הדחת כלים . יום שישי אחד, בתום הארוחה, אחותי הדיחה כלים כשפתאום שמענו רעש של משהו נשבר ומיד אחריו בכ...
To the book