פרק שני: "אין עם פלסטיני"

השאיר די מקום לשני קרוונים נוספים שהגיעו אחריו, שתי משפחות אמריקאיות כמוהו . הערב חלף בהמולה של שלוש המשפחות השכנות הסועדות את ארוחתן . כשהרגיש גלעד שהשכנים מסיימים את הסעודה, ניגש אליהם כדי להודות לשכנו, פנים אל פנים, על הנדיבות שהפגין . הוא מיא אותו עם רעייתו ושלושת ילדיהם הבוגרים מסביב לשולחן, יחד עם שתי המשפחות הנוספות, שהיו בהרכב דומה . בקערה על השולחן עוד נשארו שרידים של סלט ירקות עשיר, חתוך דק, וריח הבשר שנילה עדיין עמד באוויר . גלעד הויף בתחושות נעימות שהזכירו לו באחת את העיר העתיקה של ירושלים . "ערב טוב, רייתי להודות . . . ", מלמל, בעוד שכנו מרים את היד בתנועה שאומרת "עזוב, אין שום בעיה" . "אנחנו רגילים", חייך השכן, "ככה הרי הכל התחיל בינינו . אתם ישראלים, נכון ? ", שאל כשהוא מחווה בראשו לעבר השלט הנושא את הכיתוב "משפחת לוי" . הוא הושיט יד ללחייה . "סַמיר חַבַּש", הייג את עימו . גלעד נענה ליד המושטת . "אני גלעד", אמר בהיסוס . לרגע חלף בראשו הרהור שאולי נקט מידה של חוסר זהירות . אפילו שהובהר לו בסוכנות הנסיעות כי ניו זילנד היא ארץ בטוחה לישראלים . "כן, אנחנו ישראלים", המשיך אחר...  To the book