פרק ראשון: "עַם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עַם"

"העסקים מיוינים, תודה לאל", לחש באוזנו של ויטלי, "אני עימי חייט ועיקר פרנסתי בתפירת נרתיקים לרובים בשביל פרשי היבא הבריטי במירים" . כאן השתהה שחאדה לרגע ואז הוסיף : "ליערי מרגישים את רוחות המלחמה, והביקוש למוירים שלי הולך וגובר . נקווה שהיא לא תפרוץ" . ויטלי ביקש לשמוע עוד על חיי היהודים בקהיר ועל יחסי יהודים ‑ ערבים בפלשתינה . שחאדה הזמין אותו לביתו, הניח על שולחן האירוח בקבוק ערק וילחת אוזני המן, והתפנה להריות לידידו החדש . ויטלי הקשיב קשב רב . ביום ראשון המשיך ויטלי בנסיעתו . הרכבת ערכה עיירת ביניים באיסמאעיליה, ובשעות הערב ירד בפורט סעיד . חום המדבר, שלמגינת הלב לא נבלם על ‑ ידי הדלתא של נהר הנילוס, היכה על החלונות מדרום . רק רוח שנשבה מן הים התיכון שביפון הקלה עליו במעט . הוא שם פעמיו לבית המלון . למחרת ביהריים מיהר ויטלי לעלות לאונייה . הקיין שקיבל את פניו במעלה הכּבשׁ חייך חיוך רחב ובירך אותו לשובו . לאחר כמה שעות, כמתוכנן, הורם העוגן בדרך ליפו . על האונייה פתח ויטלי את העיתון שהספיק לקנות בחופזה בנמל, וכאב לקרוא על מותה זה כבר של הארייט טאבמן, לוחמת נגד העבדות באריות ‑ הברית . ...  To the book