פתח דבר: עבורי להיות רופאה זה לחיות או לחדול

אני גדלתי עם הידיעה שהפרטיזנים הרוסים חיפשו אנושות רופאים . מישהו שם לב שהוא חי והוציא אותו מערימת המתים . מידע שקיבלתי לפני יומיים מאישה יקרה שאבא הציל ביער השלים לי את התמונה . היא סיפרה לי שהפרטיזנים של ז'טל ראו אותו והוא אמר להם "אני רופא ואני חי", והם הביאו אותו ליער . רופא נוסף שהיה מוכר בקרב הפרטיזנים היה ד"ר מיאסניק . הוא היה חבר של אבא מהיער והכרתי אותו ואת משפחתו מהביקורים שלהם אצלנו בבית כשביקרו בארץ . לפני שנים, בתו מירקה, שהיתה בת שבע בהיותה ביער, כתבה לי חלק ממה שעבר עליהם שם . בזמנו לא יכולתי לקרוא את דבריה, ורק עתה קראתי את חלקם . היא כותבת שמכולם היא הכי אהבה את אבי, ד"ר רקובר, ושהסיפור שלו היה הנורא מכולם . למעשה, היא כותבת, קצין גרמני הכריח אותו לעמוד בתוך ערימת המתים, ובהיותו רופא, החזירו אותו לגטו ומשם הוא ברח ליער . האם זה משנה איזה מבין הסיפורים הללו נכון ? לא אדע לעולם . כמה זה נורא שאין לי את מי לשאול מה היה שם באמת, כמה נורא שלקח לי כל כך הרבה שנים להפנים את העובדה שאני דור שני קשה, המתכחש לחלוטין למצבו . כמה עצוב שהורי מזמן לא איתנו ואף אחד לא נותר לשאול אותו...  To the book