|
|
נְשוּכָה | 143 כולם ממהרים למצוא מקום . אייל נותר ללא מקום . הוא מעביר מבט על האנשים, חוכך בדעתו, ולבסוף אומר : “מי כמוני מאסר עולם ? ” מג’די קם, ואתו עוד ארבעה . אדם נשאר לשבת : “אני לא, אני רק שלושים שנה . ” ראיד : “גם אני לא . אני חמש שנים . ” “סססס . . . הוא בא לשתות נס וללכת,” מסנן אייל, שלא הצליח למצוא מקום . אני אומרת להם ללכת בחדר ולחשוב על דמויות מעולמם - בן משפחה, חבר או מישהו מהכלא . “עכשיו תבחרו את אחת הדמויות ותחקו אותה . תגזימו את שפת הגוף ואת התנועות שלה . ” יוסף מיישר את כתפיו, מרחיב את גופו וצועד מהר ובנחישות ; אמיר הולך באגן מיטלטל מצד לצד וכאילו לועס מסטיק . בשפת הגוף של ח’ליל אני מזהה את הליכתם של בני החבורה שזה עתה יצאו : גרירת הרגליים, השפתיים המשורבבות, כפות הידיים עם האצבעות המתוחות . ח’ליל מציג כוריאוגרפיה מושלמת של תסמונת דאון . “מעולה . עכשיו תבחרו משפט אופייני של הדמות ותגידו אותו במעגל . ” יוסף מתיז : “עכשיו אתה לא נוגע יותר באמא ! ” אמיר נובח : “אתה, אל תעשה את עצמך, אתה יודע שזה אסור . ” ח’ליל מאנפף : “אני אוהב אותךָ ! ” מג’די : “שאלוהים יעזור לך ! ” כשאנ...
To the book |
|
|