אדם

92 | שולמית קיציס ציפורניים אצל מישהי . היא שאלה אותי איפה אני עובדת . אמרתי 'בשב"ס . ' היא אמרה לי : 'בעלי נרצח' וסיפרה לי את כל הסיפור . פעם ראשונה שנפגשתי עם משפחה של קורבן . אף פעם לא שמעתי את הסיפור מהצד שלהם . " לראשונה אני שומעת סדק בקולה של מיכל . אני סקרנית לשמוע עוד, אבל מיכל ממהרת לסגור את החרך שפתחה, ושבה לנעימת קולה התכליתית . "תקשיבי מה נעשה . את יכולה להחזיק ידיים במעגל סיום, אבל זהו, לא יותר ! את מתקרבת אליהם יותר מדי . גם אותם זה מביך . את חייבת להתרחק מהם ! בשבוע שעבר היית ממש קרובה . כשיוסף סיפר, הוא לא הסתכל עלייך . לא יודעת אם שמת לב, אייל החליף מקום בגללך . אמיר גם לא ממש תפקד . . . ותראי, באת היום עם חולצה פתוחה מדי . . . ” אני המומה . כל הדברים האלה באמת היו ? אני חיה בעיוורון . אומרים יש בעולם מיניות ונשיות, אבל אני לא רואה מהן כלום . אני רוצה לשאול, אך מיכל כבר שועטת קדימה : "כבר שתיים, למה הם לא מגיעים ? אני מתקשרת לאגפים . את יודעת שיש סוהרים שאומרים שהם קוראים לאסיר ופשוט משקרים ? " כשהם מגיעים, שבעה מהם - אדם, עאדל, ראיד, יוסף, ח’ליל, מג’די וְוליד - מיכל מ...  To the book