נְשוּכָה | 89 מתיישבים, וראיד, שכבר קרוב אליי, מבקש לספר . שער ראשו האפור פרוע ולחייו זרועות זיפים . ראיד, שפשט את חולצת האסיר הכתומה, מתיישב לידי בגופיית פלנל ארוכת שרוולים ומצהיבה . "יש פה בכלא חצר מאוד גדולה," ראיד פורש את זרועותיו . "אתמול אני הולך בחצר, ואני רואה יונה עם קרש בפֶּה, בונה לה בית . היא לוקחת את הקרש, מניחה אותו, מחפשת עוד קרשים . אבל החצר ריקה . שום דבר לא צומח . ריק . ואז היא מסתכלת לפה, מסתכלת לשם, רואָה בית של ציפור אחרת . ואז אני רואֶה אותה לוקחת משם קרש ועוד קרש . אני מסתכל ואני לא מאמין - לא ידעתי שיש יונה גנבת ! " החברים משועשעים . הם צוחקים, ספק מהסיפור, ספק מתמימותו של ראיד . ראיד מתמוגג מהאהדה, מבקש לעצמו עוד רגע של חסד, ומוסיף : "ויונה היא סמל השלום ! " אני מבקשת מראיד כותרת לסיפור, והוא אומר מיד : "יונה גנבת . " יוסף אומר : "עכשיו אני . " ראיד משתתק באחת ומתכווץ בכיסאו . יוסף מעביר את עיניו הקשות על הנוכחים ותובע לעצמו את מלוא תשומת הלב . הוא לובש היום חולצה צמודה מאוד בצבע תכלת . החולצה מבליטה את החזה והכתפיים הרחבות ואת שרירי קיבורת הזרוע . אני מביטה בו...
To the book