פרק עשירי כמה מחשבות על הטיותיו של המודל האדיפלי, על שורשיהן ועל הדרכים להתמודד איתן

252 פרק עשירי 1 אולם היתר לפתולוגיזציה של ההומוסקסואליות ולשגשוגם של טיפולי המרה . פרויד עצמו מעולם לא ראה בהומוסקסואליות עדות להתפתחות פתולוגית . על עמדה זו הוא הגן בדרכים מדרכים שונות לאורך כתביו, בין בהתעקשותו על רעיון הדו-מיניות המוּלדת, ובין בהבחנה הרדיקלית שערך בין מטרת הדחף המיני ובין בחירת האובייקט המיני ( פרויד, 2002ו ) , הבחנה המנתקת כל זיקה בין האובייקט הנבחר ( תהיה זו בחירה הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית ) ובין רמת הבשלות הנפשית של היחיד . עמדה תיאורטית זו התבטאה בין היתר בסירובו של פרויד לקבל את פרקטיקת טיפולי ההמרה, ובהתנגדותו להדרת הומוסקסואלים כמועמדים למוסדות ההכשרה הפסיכואנליטיים ( פרויד, ,2019 מכתב "לאימא של הומוסקסואל" מתאריך 9 באפריל 1935 ; Bulamah Kupermann, 2018 & ) . רבות מן הטענות הביקורתיות שהופנו כלפי המודל האדיפלי נוגעות לנטייתו לצמצם ולהאחיד את מגוון התשוקות וההזדהויות האנושיות, 2 תוך דחיקה לשוליים של תשוקה הומוסקסואלית ושל צורות הזדהות חלופיות, כגון הבלעה ( פרידמן, 2013 ) . גרסה מוגבלת זו של הרעיון האדיפלי, שהיא תוצר של צמצום קומפלקס אדיפוס השלם לרכיבו החיוב...  To the book