ג'וליאנו

342 אודי אדיב מזה . היית, לא פחות ולא יותר, הגשמה חיה של האדם הישראלי – פלסטיני החדש, הצופה פני עתיד ; זהות נאורה, השוללת באופן חיובי ויצירתי את כל הטיפשות, הבורות וההליכה בתלם, הטמונות בשיח הלאומני היהודי – ערבי ובמנטרה הקומוניסטית בדבר ‘אחווה יהודית – ערבית' . לכן, כנראה, הרגשתי נוח כל כך במחיצתך מהרגע שנפגשנו, מפני ששנינו דיברנו באותה השפה האוניברסאלית המושכלת של חירות – שוויון – ואחווה, למרות ( או שמא בגלל ) השיח הפשטני, הכבול לעבר, של הלאומיות היהודית השלטת מזה, ושל הצדקנות והאותנטיות של הזהות הערבית – האסלאמית הנשלטת מזה . לא פעם כתבת לי, שצריך להיאבק בכיבוש ‘באמצעות שיח של שחרור, הנושא את לפיד החירות וערכי האדם' . אכן, לאומנים פונדמנטליסטיים רצחו אותך, אבל כפי שחזרת ואמרת לי באומץ, גם האוליגרכיה הדתית, השולטת במחנה, התנגדה למסר המתקדם וההומניסטי, ועשתה ככל יכולתה להחריב את המיזם האומנותי שלך . הרי התיאטרון שלכם ערער על כל הנחות היסוד המקובלות של הדת, מאז ועד היום . אתה, בדומה לאנשי הרוח והמהפכנים בכל הדורות, ניסית להשיג את ‘האידיאה', לא עוד כהטפה דתית על מלכות השמים, אלא באמצעות...  To the book