החיים בכלא

המהפכה שלא הייתה 173 פעם את יוסף שכני בתא, "שאתה שונא את ימי השבת ? " "השעות הריקות אחרי ארוחת הצהרים בשבת", הוא השיב, "הן הקשות ביותר" . עבד אל רחים האזין לשיחה שלנו, ואמר : "אני שונא את השבתות בכלל הפסוליה שמגישים לנו בצהרים . בכוונה כופים עלינו את האוכל היהודי הזה" . "הם כופים את האוכל הכשר לא רק בכלא", אמרתי לו, "אלא גם בצבא ובכל המוסדות הציבוריים" . את תחושת השעמום הזה ראיתי, באופן ברור, אצל וליד, בזמן שביתת העבודה . כיצד הוא שוכב שעות על מיטתו בלי לקרוא או לעשות דבר . לעומת זאת, מוסא ופתחי, שני האסירים הדתיים שהיו איתנו, דווקא ידעו למלא את זמנם בקריאה של "כתבי הקודש" ובתפילה, שנראָה כי מילאו את כל זמנם . על כך כתבתי ללאה באחד המכתבים : "הנורא מכול, הוא בלי ספק, העינוי הפיזי, אולם תחושת הריקנות והשעמום בתאי הצינוק ובאגף 'האיקסים' גם הם לפעמים קשים מנשוא" . בשלב מאוחר יותר קראתי ביוגרפיה של לנין, וגילוי אישיותו עורר בי מודעות עצמית . עקב כך, אורח חיי וסדר היום שלי הפכו להיות רציונאליים מאוד, כראוי למהפכן : לא לבזבז זמן, לא להתפנק, לקום בבקרים הקרים של החורף לאחר הספירה, ולרדת, עם ע...  To the book