המעצר

המהפכה שלא הייתה 143 "מרגל סורי" . דווקא לגבי החברים הקרובים שלי בקיבוץ, לא הרגשתי שממש הוניתי אותם . שכן, במחשבה שנייה, היו להם כלים להתמודד עם זה ולהבין מאיפה זה בא . ביחס לבני הקבוצה שלי, הם הרי הכירו אותי ולרובם המעצר שלי לא היה ממש הפתעה, וודאי לא הונאה . מאוחר יותר, בבית המעצר בג'למה, כתבתי ליובל ולינדה, חבריי השמאלנים בקיבוץ, על חלום שחלמתי . "כל חברי הקיבוץ עומדים במגרש הכדורסל, ומזכיר הקיבוץ עומד באמצע ושואל ‘מי נגד אודי ? ' והמון ידיים מונפות למעלה . אחר כך הוא שואל ‘מי בעד ? ' ורק הידיים הבודדות שלכם מונפות" . ואכן, כשהשתחררתי הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, כמו שאומרים . הם ודאי חשבו שהגזמתי בקיצוניות שלי וזה המחיר שאני משלם . מובן שהמעשה שלי לא עורר אצלם שום חשבון נפש בנוגע לעצמם ; במקרה הטוב, הם התייחסו אליי כאל "צעיר תמים, שהערבים הוליכו אותו שולל" . חברי הקיבוץ לא הפנו מבט ביקורתי כלפי עצמם, על כל המהלך שהם עשו מסוציאליזם ואחוות עמים ללאומנות יהודית . כל המחשבות הפסימיות האלה עברו במוחי כהרף עין, כשפרצו כ – 20 אנשי ביטחון לדירתי והעמידו אותי ואת לאה כנגד הקיר עם ידיים מור...  To the book