כו

621 הרמתי שהשעין את גופו החסון על מקל . לידו עמד הגֵר הגיבן אברהם בן אברהם . ראשו מורכן ארצה, ועיניו תרות אחר פתרון לחידה שהגה בה . נדמה שתודעתו נדדה מהראש אל החטוטרת שעל גבו, וגם היא הרהרה בעצב . הלל שואב המים עמד לבדו, שותק ומכונס בעצמו כחפרפרת שמסתתרת במחילה . על פניו לא ניכר שום סימן של תמיהה נרגשת, כאילו הכול אירע כפי שצריך להיות . מאחורי החומה הגבוהה שהנשים עמדו לידה ראיתי גם את שמעון בר-יונה . הוא שרבב מפעם לפעם את ראשו, ועיניו המבוהלות הציצו מתוך רעמת שערו הפרוע וביקשו לראות מה עומד לקרות . לאחר זמן-מה נפתח השער הגדול של ארמון הנציבות והחיילים הוציאו את האיש מנצרת, לבוש בחלוקו הלבן . החלוק נגרר על הקרקע, ושוליו הספוגים דם הותירו כתמים אדומים על אבני המרצפת . כתר הקוצים עוד היה על ראשו . פניו לא נראו, כי כובד המשקל של הצלב שהיה קשור אל גבו הרכין את ראשו אל הקרקע . גם ידיו נקשרו אל הצלב . נדמה שלא רק את הצלב נשא הרב מנצרת על גבו, אלא משא לא נראה, שכובד משקלו עמד למעוך את הגוף הרפה הכפוף ארצה . הוא התקשה מאוד לשאת את הצלב, וכל צעד היה עבורו קשה כקריעת ים סוף . מאחוריו הלך הֶרמנוס,...  To the book