יט

541 ״בית המקדש ייחרב, אבן לא תישאר במקומה . ירושלים תושפל עד עפר . ירושלים תירמס תחת רגלי הגויים . ״ ״מי אמר את המילים הנוראות האלה ? ״ ״רבי, רבי ! הוא, האיש שהאמנתי בו וקיוויתי שיביא ישועה לישראל . ״ ״שמעת זאת בעצמך ? ״ ״כן, נקדימון . ״ יהודה לפת את ראשו בידיו, הניע את גופו מצד אל צד ודיבר כאחוז דיבוק : ״אה, איך חיכיתי לרגע שבו רבי ידבר עם החכמים, והם ייווכחו לדעת שהוא יגשים את תקוותינו ; שהוא ירומם את התורה וייתן טעם למצוות, כדי שמהן תצמח ישועת העולם . נשמתי טבלה בים של אור ושמחה כשראיתי שהחכמים והסופרים מסכימים איתו . אמרתי לעצמי : אלוהים עשה זאת כדי שנוכל לשמוח . האמנתי שכעת הוא יקים את מלכות אלוהים ; כעת הוא יניף את ידו ; כעת הוא יוכיח שציפייתנו ותקוותנו לא היו לשוא . סלחתי לו על הכול . אפילו ספגתי את הדברים שאמר כשהורה לנו לתת לקיסר את אשר לקיסר . אמרתי לעצמי : 'איני מבין את זה . אבל אם החכמים מסכימים איתו, כנראה יש טעם בדבר . אולי מחר אוכל להבין . תליתי בו את כל תקוותי, וציפיתי שהמאמינים בו בעיניים עצומות יראו את פעלו . ״ ״מה קרה, יהודה ? אתה מתכוון לדברים הקשים שֶרבך הטיח בסופר...  To the book