טז

516 ובתים התחילו לצוץ מתוך ערפילי הבוקר ; הלפידים שבערו על חומות בית המקדש כבו אחד-אחד ; קרני שמש ראשונות האירו את ההיכל שהבהיק כמו הר של אש . אבל מבצר אנטוניה, אגרוף הרֶשע של רומא, הטיל עליו את צילו כאִיום על צדיק כבול המוטל תחתיו . מיהרתי לחלוף על פני סמטאות ירושלים בדרכי אל בית המדרש של רבי, כי הגיעה השעה שעליי לעמוד לשירותו . כשהגעתי, הוא עמד בטלית ותפילין ואמר קריאת שמע של שחרית . חיכיתי שיסיים, ואז נפלתי אל בין זרועותיו כמו שה אובד שמצא את הרועה שלו . הצמדתי את ראשי אל חזהו, פרצתי בבכי, ושפכתי בפניו את מר לבי . סיפרתי לו כל מה שעבר עליי ביום ההוא . חזרתי על מה ששמעתי מפי הרב מהגליל, ומה שיהודה אמר לשמעון הקנאי על עליית הגג של האסם . רבי שמע מה אמר יהודה, ורגז מאוד . פניו להטו מזעם, והוא זעק : ״הגאולה הגדולה, האמיתית, לא תבוא ביגון, אלא בשמחה . מי שיבוא להושיע, יהיה בא-כוחו של אלוהים . מלאכים ושרפים יתלוו אליו, וצבאות השמיים יצעדו לפניו, כדברי הנביא ישעיה 'את ריבך אני אריב, ואת בניך אני אושיע' . אלוהים כעס עלינו רק להרף-עין, ורחמיו נתונים לנו לנצח . ״ רבי שתק לרגע ושקע במחשבות . א...  To the book