טו

510 לבסוף, כשהיום נטה לערוב, הוא יצא מחצר בית המקדש ותלמידיו הלכו אחריו . איש לא זיהה אותו כשעבר ברחובות הסואנים שהובילו אל נחל קדרון בדרכו אל הר הזיתים . אני וחברי רופוס הלכנו עם תלמידיו . באמצע הדרך הם עצרו לרגע כאילו המם אותם רעם, והביטו זה בזה בשפתיים חתומות . אחר כך המשיכו ללכת בשתיקה רועמת . הבטתי ביהודה איש קריות : גופו התכווץ וקומתו שחה . ברכיו כשלו, והוא נראה כמי שעומד להתמוטט . פניו, שהזקינו בחודשים האחרונים, נפלו . הקמטים שנחרשו עליהם העמיקו . עיניו השקועות בארובותיהן נעצמו לחצאים תחת הגבות העבותות . שפתיו הדקות נחתמו . הוא רעד ורטט כאילו חלפה בו רוח סערה . הרב פסע בצעדים נמרצים . הוא עקף את גת-שמנים בעלת המראה המזמין, שניבט בדמדומי הערב מבעד לחומת ברושים כהים ועצי זית ירוקים-כסופים . הלילה ירד, ובגדו הלבן של הרב הבהיק באפלה . הוא פנה אל נקיק סלע שמוביל אל בית פגי, הכפר העגום על פסגת ההר, ומשם — אל בית עניה הסמוך . לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, הגיע עם תלמידיו אל ביתו הצנוע של שמעון המצורע . רוח מדבר, קרירה וחמה כאחד, נשבה והטילה פחד סמוי . כוכבים נצצו בשמי האביב הקריר, ובשולי הר...  To the book