262 אפילוג בְּכָל בֹּקֶר, בְּכָל רֶגַע בַּחֲלִילוֹ שֶׁל רוֹעֶה בְּאַנְחָתָהּ שֶׁל אֵם בְּכִנּוֹרוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּלַחַשׁ הַיַּעַר הַקָּסוּם בַּשְּׁתִיקָה בַּסְּעָרָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת, בִּפְעִימַת כְּנַף צִפּוֹר אֶתְקַיֵּם וְאֶחְיֶה אִוָּתֵר לְנֶצַח נְצָחִים אֶתְחַדֵּשׁ בְּמוֹלֶדֶת הָאָבוֹת אֲנִי, הַנִּצָּחוֹן וְשֶׁמֶשׁ בְּנֵי הַחוֹרִין, 1 בְּבוֹא הָעֵת . ב- 6 ביולי 1994 הונפו דגלים שחורים על עמודי התאורה בכל רחבי נצרת ועל גגותיהם של רבים מבתי העיר . בתי עסק נסגרו והקירות כוסו בתמונותיו של תופיק זיאד ובמודעות אבל . קול פעמוני הכנסיות וקריאות המואזינים מילאו את הרחובות . אלפי אנשים התקהלו ברחוב הצר שמול ביתו של זיאד וחיכו לארונו . כשהארון הגיע לבסוף, במכונית שחורה, נשאו אותו עשרות כתפיים אל תוך הבית כדי לאפשר למשפחתו להיפרד ממנו בפרטיות . לאחר מכן נישא הארון מתוך הבית, וההמונים שגדשו את סמטאות השכונה המזרחית ליוו אותו בקריאות קצובות, שאולות מהרפרטואר של האינתיפאדה : "יא שהיד, נוח בשלום, אנו נמשיך במאבק" . הארון הובא אל 'בית הידידות', המטה הקומוניסטי בנצרת, שם חלקו ...
To the book