על רצינות ומשחק

89 < מיכל בן – נפתלי < על רצינות ומשחק שהפקדנו זה בנפשו של זה טושטשו כליל, יש שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותי ברחוב באמצעות השם הזה . הייתה זאת עת שבה תווינו הסגוליים עוד היססו בפני תחושה אינטואיטיבית של הוויה משותפת, שקדמה אפילו לקרבה הביוגרפית . התפשטנו מעצמנו בטרם נעשינו זרים . בין החדרים האלה הקמנו קהילה קטנה שלא תשוב עוד, כמו פרוטו – פוליס, רגע לפני שצומחות יריבויות ושנדרשת הסכמה מדעת . היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו . הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד . היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית – בתוך – בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו . כבר אז הייתה לנו רק מידה מסוימת של חופש . נטלנו מרחק משביצענו את התפקיד בשלמות או במעין קריקטורה של שלמות, היכן שבדרך פלא הן נעשות קרובות . 90 < 2 . משחק הילדות היה לגרעין לא – נתפש, חמקמק, שפילס את דרכו מחוץ למשחק . הוא היה לסוג של סירוב או פגיעוּת ההודפת את המש...  To the book