על הפרישׁוּת

29 < מיכל בן – נפתלי < על הפרישׁוּת מדכא את התפרצויותיה לכדי קו משווה מדוד, כמעט אפתי . הגוף כמו נעשה חסר צורה, חסר משמעות . החלשת הכאב מחד גיסא והימשכותו המעודנת מאידך גיסא, זכר לסימפטום העבר, אינן מומרות בידיעה . הנפש תמיד מפגרת אחרי הגוף . היא שהייתה אי אז בת לוויה נאמנה ומסורה לגוף, מהדהדת לו את גבולותיו, בולמת, הודפת, מגוננת, מתאפקת, טרם הדביקה את התמורות שהתחוללו בו . הגוף מסמן לפורשת נקודה של אל – חזור . הוא אומר לה, אני רוצה לחיות, עודני חושב בשביל, הוא מוסיף, על ימים לבוא . אינני רוצה לסבול עוד, אינני רוצה שאת תסבלי, הוא אומר מבלי לומר, אומר מבלי לתת מילים . אֶת מקומו של הגוף – סימפטום תופס אוויר חסר צבע ודמות . הפורשת יודעת שמה שהיה לא יהיה עוד, לא יחזור, מה שהיה הוא עבר מוחלט . אבל מפני שטרם פוענח, או מפני שהוא נוכח בשיירים חיוורים הממשיכים את עבודת הפירוק, פועלי התפוררות וכליה, היא אינה חשה בהתחדשות ימיה . אדרבה, דומה שדבר אינו מחליף את הסימפטום כגורם מלכד, המצמצם את המכלול ומגדירו . הפורשת מגלה את כוח החִיות הפרדוקסלי 30 < של הסימפטום שאינו החלשה אלא מעוף, כוח אחדותי האומר ...  To the book