|
|
טוביה טננבום | 482 אל השם . במילים אחרות : הם מאמינים שהאל קיים בגלל שהם אומרים את שמו, "השם", מילה שאין לה כל משמעות מוחשית, ומתפללים אליה . אליה, לא אליו . וברגע שהם מתפללים ומשתחווים אליה, אל המילה הסתמית הזו, השם, מהות שאין ניתן להכחישה, הם בעצם יוצרים מהות שמיימית אינסופית העונה לשם "השם" . השם, אם כך, הוא מילה . האם אי מכם יכול להטיל ספק בכך ? האם אי מישהו ? האם ישנו יצור החי בעולם שיכול לפקפק בקיומו של השם, בקיומה של מילה שאינה מוגדרת, ולטעון שהיא לא אינסופית ? שמו של האל, אם תרצו, הוא שם, מילה . כן, מילה . ולכן, כמובן, אין לו שם, כי הוא-הוא השם . הוא ההוויה . הוויה . מילה . וגם תורתו, המורכבת ממילים, מאוחדת איתו בייחוד גמור . הוא התורה, התורה היא הוא . רזא דאחד . וואו ! אני גאון טבע, לא ? אני ממשיך להרהר בכך זמן מה, גאה בתובנה שלי, עד שאני פוגש את פיני, נהג מונית דתי שעובד באזור . פיני מוריד אותי בחזרה למציאות ומוכיח לי ששום דבר איננו פשוט כפי שהוא נראה . אנחנו נפגשים ברחוב, אי שם בקריית ויז'ניץ . "היו זמנים שהייתי מסיע חרדים במונית והם כל הזמן דיברו בדברי תורה והלכה", הוא מספר...
To the book |
|
|