|
|
טוביה טננבום | 206 סלונים — שם המוזיקה לוקחת את הקהל לטראנס — אבל שירתם אמוציונלית יותר, קרובה לסגנון של מוטי . לפני כמה שנים הייתי כאן בטיש אבל נשארתי לפרק זמן קצר מאוד . הרבי דיבר בקול צרוד, לא הבנתי מילה ועזבתי . היום אני נשאר כמעט עד הסוף, נהנה ומעורב — וקולו של הרבי הרבה יותר ברור . מה הוא אומר ? הוא מברך . הביטו בחסידים האלה, בחורי הזהב של האנושות . הביטו איך הם רוקדים יחד, מסה אנושית של זהב צרוף, וכזוהר הרקיע הם מזהירים . הם סוערים, אנרגטיים ברמות, מלאי תאווה שלא נכבשה, ודומים הם למלאכי-מין שבאגדות . כן . חסידים אלה הם הגברים הכי, אבל הכי, מפתים בתבל . מאוחר בלילה מתרוקן האולם, ואני יוצא החוצה ונדהם לנוכח התמונה הנגלית לעיני : רחובות מאה שערים עמוסים כמו במצעד יום העצמאות האמריקאי במנהטן . מנין שואבים האנשים האלה את האנרגיות שלהם ? איזה משקה אנרגיה הם שתו ? כן, אני יודע . קחו מהם את הבגדים ואת האמונה והם ייראו כמוכם וכמוני : פריטים אנושיים בגן חיות, ולאו דווקא המרגשים והיפים ביותר . אבל לאנשים האלה יש משהו יוצא דופן : תחושת הנוכחות של השם, היידיש, הלבוש הצנוע, חיי קהילה, המוזיקה...
To the book |
|
|