|
|
טוביה טננבום | 78 בני אדם מצחיקים, היהודים האלה . ובשעה שפי מחייך להנאתו, רגלי שואלות אם לא אכפת לי לטייל קצת . לעולם לא אגיד 'לא' לרגליים שלי, ששירתו אותי נאמנה מאז שנולדתי, פחות או יותר . אני יוצא לטיול ורואה מולי שני אברכים צעירים : אחד במעיל כחול עם פסי זברה לבנים, ואחד עם מעיל שחור . מה מסמל הקפטן הכחול ומה ההבדל בין מי שלובש כחול למי שלובש שחור ? ומה עם אלה שלובשים מעילים מוזהבים ? הכחול, אומר לי האיש הכחול, מיועד לימות החול, והמוזהב הוא לשבת ויום טוב . ושניהם רֶבּאָהרָלָך . את הביגוד הזה לובשים גם חרדים אחרים — "צַ'לְמֶר" ( כלומר, ירושלמים ) . המעילים השחורים ללא פסים מיועדים לרווקים . טוב לדעת . אני ממשיך הלאה . שני בחורים לבושים היטב בלבוש חסידי רווקי ניגשים אלי כעת בבקשה לצדקה . אין עלי מזומן, אני אומר להם . אין בעיה, הם עונים, ובידו של אחד מהם מופיע פתאום משום מקום מסוף אשראי אלחוטי, "נשמח לחייב את הכרטיס שלך בכל סכום שתרצה", הם אומרים באדיבות . שמעתם ? הם מאפשרים לי לשלם בתשלומים כל סכום שארצה, וכרטיס האשראי שלי יחויב פעם בחודש או פעם בשבוע, תלוי בי . אני פורץ בצחוק, מתקשה ...
To the book |
|
|