אחרית דבר

146 מורן הייתה מוכשרת כשד, מלאת ביטחון עצמי, היא מיד התבלטה ככוכבת . היה לה קול ייחודי ולחבריה לכיתה לא היה ספק שתצליח להגשים את עצמה כאמנית וככותבת, לטקסטים שבהם שיתפה אותנו היה אפקט מטלטל . אבל הזמנים הטובים לא האריכו ימים . לקראת תחילת השנה השנייה ללימודינו מצבה הנפשי הידרדר . בעצת המטפלים שלה היא עברה טיפול בשוק חשמלי ( עליו היא כותבת גם ביומנה ) . היא נטשה את הלימודים אבל החברות בינינו הייתה חזקה מספיק ונשארנו בקשר . מדי פעם, כשהרגישה שמתגבר בה ה"צורך", מורן הייתה מאשפזת את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי עד חלוף הסערה, כשזה היה קורה הייתי משתדל לבקר אותה . באותם ביקורים עלה תמיד נושא המוות . היא הייתה מדברת על כמה היא רוצה כבר למות ומפליגה בפנטזיות ותיאורים מפורטים על הדרך שבה תתאבד . אבל בסוף תמיד סיכמה ואמרה שהיא יודעת שלא תעשה את זה . שהסיכון בעוד ניסיון כושל לא שווה את הנזק . בתשובה למבטים המודאגים שלי הייתה מנסה להרגיע אותי ואומרת שעצם העובדה שאשפזה את עצמה, כאמצעי זהירות, אמורה לעודד אותי . יום אחד הייתי בצפון באימון מילואים עם המחלקה שלי . עמדנו לגלוש לתוך מחילה עמוקה בבטן האדמה...  To the book