פרק עשרים: פרק אחרון

135 אשכב מסריחה ומסוממת בבית שאינו ראוי למגורי אדם . זה כך או כך . אני בקושי יוצאת החוצה . אין לי אוויר . הייתי מעדיפה להיות ציידת-לקטת ולא מורן וורנשטיין שנולדה במאה העשרים . הייתי מעדיפה לא להיוולד . אני רוצה לקחת כדורים וללכת לישון . כואב לי . רע לי בנשמה . אני חייבת לטפל ככל יכולתי בכל שכבה ושכבה בפירמידת הצרכים של מורן, אבל אין לי יכולת פיזית . מכוח חוקי הפיזיקה זה בלתי אפשרי . אלא שמורן חייבת לעשות זאת, אחרת אומללותה תגבר והיא לא תצליח להגיע ליעד . אני מורן . אני בן אדם ככל אדם ויש דברים המייחדים אותי, והייתה בי תשוקה ולהט וסקרנות לעשות הכול מהכול . והיא עדיין כאן, התשוקה . והיא מכאיבה . והיא מרפת ידיים, כי אי-אפשר . ב- 4 בפברואר, לפני עשרים וארבעה ימים, פתחתי קובץ . אני צריכה לכתוב מכתב אישי לדיגניטס . יומן : ויתרתי על הכתיבה כבר מזמן . לא כי לא היה לי צורך, לא כי לא היה לי מה לכתוב . אלא כי גופי כה דואב שאין בי משאבים יותר לכלום . רק לזחילה אִטית, והלוואי שאצליח, לרוץ מהר אל האבדון . לפני שבע שנים וחצי הרסתי אותו, את הגוף, אך עד לפני שנה היה אפשר לחיות בקרבו . לא עוד . אז רציתי...  To the book