פרק תשעה־עשר: דיגניטס

127 דיברנו על כל מיני דברים, כשאמרתי שכבר שנה וחצי לא עשיתי סקס, זה הכי הרג אותו . “אז מה, ויתרת על החיים ? " בעניין הזה החיים ויתרו עליי . ומה הם בכלל החיים ? היקום נתן לי הכול ובו בזמן גרם לכך שהעניין הזה לא היה מיועד להיות ממומש מלכתחילה . לא אצור חיים . לא ייווצרו בתוכי חיים . לא יהיו לי צאצאים . אז עכשיו ככה ללכת ? בלי שום תוצר משלושים וחמש השנים האלה, בלי שום חותם ? כדי לקבל את שירותם של דיגניטס, צריך להירשם בארגון . כתבתי להם מכתב וצירפתי את דמי החברות . רוב ה"מטופלים" שלהם חולים סופניים, אבל הם מוכנים לעזור גם לאנשים הנופלים תחת קטגוריה של “סובלים סבל בלתי נסבל" - unbearable pain . ידעתי שכדי לעמוד בקריטריונים הנוקשים שלהם, אצטרך לכסות את עצמי מכל הכיוונים . יצאתי לדרך במלאכה הסיזיפית של המצאת כל המסמכים הדרושים . יומן : אני מחכה למכתב של ד״ר צור, שאיני יודעת מה ייכתב בו, אבל אולי אחר-כך לא אצטרך יותר אף רופא . יש סיכוי כזה . ולצערי, לא תאמינו כמה דברים, אפילו ממש קטנים, הייתי רוצה להצליח לעשות לפני שאני נפרדת מהעולם . חשבתי בימים האחרונים מעט על חיי הסקס שלי . או אולי מות הסקס...  To the book