פרק שביעי: עליות ומורדות

55 לפגוע בעצמי . אבל אז הייתי עושה בקטן כי הייתי מסתירה . אף אחד לא ראה את זה . הייתי עושה כוויות עם מציתים בעיקר, כי חתכים זה פחות כואב, כשאת חורכת את העור שלך עד שהוא נאכל ונהיה שחור זה הרבה יותר כואב . כל מי שנכווה יודע שאפילו כווייה פיצית כואבת נורא, אז שלא לדבר על להחזיק מצית עד שלא יוצא ממנו גז . התחלתי להבין שמשהו דפוק איתי, אבל כלפי חוץ יצרתי רושם תקין לחלוטין, גם כשהייתי רוצה אחרת . איזושהי בושה וחוסר יכולת לחשוף חולשה לעין רואים . באיזשהו שלב במהלך השנה הראשונה בפנימייה גיליתי שעומדים להגיע לפשרה עם איציק - הוא יודה באשמה ויקבל חצי שנת עבודות שירות . הרגשתי את הזעם מתהווה בתוך גופי . כולם אמרו לי : “מה, מורן, באמת חשבת שהוא ייכנס לכלא ? עד עכשיו יש לו גיליון נקי . " בכל פעם שמשפט כזה הושמע באוזניי, הכעס התפשט לכל איבריי, שהתקשו בבת אחת למוצקוּת של סלע . רתחתי . אני לא נדרשתי להעיד ולא הייתי צד במשפט . החלטתי שאני רוצה לפנות ישירות לשופט . המדריכה שלי בפנימייה, גלי, שהייתה בין היחידים שהכירו את הסיפור שלי, עזרה לי לנסח מכתב ובעזרת המועצה לשלום הילד, הגשתי אותו לבית המשפט . יומ...  To the book