פרק שישי: אימא או: לשכוח ולהמשיך

47 שעברו איתי לפנימייה, היו התלמידים היחידים שידעו . למרות שהסוד גרם לי להיות מרוחקת מעט, השתלבתי בסביבה החדשה . אמרתי לעצמי שאין לי ברירה, שזו האופציה הכי טובה בשבילי . כיתה י׳ הייתה השנה הראשונה שלי בפנימייה . השנה הראשונה אחרי שהבנתי מה בעצם קרה לי . הייתי מעורערת, אבל שמרתי על פסון . תמיד אני שומרת על פסון . יומן : בשבת היה יום הורים . מגיעות כל המשפחות של כל הילדים, לעתים הן חוצות את כל ארצנו הקטנה כדי להגיע . אין חובה שההורים יגיעו . אימא שלי רצתה, אבל ביקשתי שלא תבוא . זה היה סופ"ש מאוד עמוס בפנימייה, וכיוון שהצוות עסוק זאת הזדמנות טובה לעשות דברים שאסורים על פי הנהלים . מתן ואני החלטנו לעשות טיול לילי . יצאנו מהמדרשה לכיוון עין עקב . מרחק של שמונה קילומטרים, רובם בתוואי נוח וקל להליכה . צעדנו לאור הירח ואני, כאמור, הייתי “קשוחית" . אלא שבאותו זמן הייתי שבורה . פתאום, לכאורה משום מקום, התיישבתי על החול והתחלתי לבכות . מתן לא היה רגיל לראות אותי בוכה ומיד עטף אותי בכל החום והאהבה שהיו לו . הסברתי לו שמכאיב לי שאמרתי לאימא לא לבוא, שזה כאילו שאני לא נותנת לה להיות אימא שלי . “מורן...  To the book