|
|
166 יהודה ישראלי, אסתר פלד יהודה : הממשי — זה לא להיות קיים . אצל פרויד ראשית ישנו האדם, ואחר כך המשמעויות שבהן הוא מחזיק . אם המשמעות לא תחמיא לו והוא ידע על הדחפים המגעילים שלו, הוא יתבייש . החרדה היא מפני ידיעה שיכולה להוביל לבושה . ראוי להדגיש : בבסיס התפיסה של פרויד ישנו אדם שמחזיק בידע, ואילו עבור לאקאן האדם והידע הם אחד . כלומר, הסיפור הוא לא רק סיפור שאנחנו יודעים אותו ולחלופין מדחיקים אותו — זהו סיפור שאנחנו חיים בו . החרדה היא לא רק מפני ההתפכחות לגבי אותו "משהו" שאיננו רוצים לדעת, אלא מפני התפכחות מלאה יותר : התפכחות מלחיות את הסיפור הזה . אם זוהי ההתפכחות, אזי החיים כפי שהכרת אותם מתפרקים . זאת אומרת שהרחק באופק של התקף החרדה ישנה בעצם טראומה, איום של התאיינות . ופרויד לא לגמרי הבין את הטראומה . הוא היה פוזיטיביסט, לכן הוא לא הבין שהסיפור אלה החיים עצמם, כי החיים והסיפור הם אחד — וטראומה היא הפירוק של החיים, כי החיים מתפרקים כשהסיפור מתפרק, עם ההתפכחות . אסתר : כלומר, אין להפריד בין הסיפור לבין החיים . אנו חיים חיים שמספרים את הסיפור שלנו, וכך, פירוק הסיפור הוא פירוק החיים ...
To the book |
|
|