פרשת תצוה

122 מירון ח . איזקסון משה רבנו, אך תחושת נוכחותו עצומה . לעיתים מועטות, הפנייה אליו כוללת את הכינוי "אתה", וברוב המקרים דמותו ניכרת רק מתוך הטיית הפועל : "ולקחתָ", "ושמתָ" וכו' . ידוע ששמו נשמט מפרשתנו בהקשר ליום פטירתו, ז' באדר, הצמוד תמיד לקריאתה . ובמקרה של משה רבנו נוכחות היעדרותו בפרשה בפרט ובחיי עמנו בכלל היא טוטלית . אבל גם במגילת אסתר, הנקראת בתקופה זו של השנה, נעדר ( להבדיל ) שמו של הקב"ה, ולמרות זאת, גם כאן נוכחות הניסים היא חד – משמעית . הזיכרון והשכחה מהולים אפוא זה בזה עד מאוד . עובדה היא שהמילה שכחה קשורה במילה שכיח, שפירושה דווקא דבר מצוי ביותר, ללמדנו שאולי דווקא השכיח חשוף ביותר לשכחתו . השכחה מבטאת מימד מיוחד, החורג ממצב של "רק" לא לזכור . עובדה שבנוגע לעמלק ( אשר קריאת פרשתו מצווה לפני פורים ) מופיע גם "זכור" וגם "לא תשכח" . ניתן לא לשכוח משהו ועדיין לא לזוכרו . ניתן לזכור משהו שהוא כה שכיח, עד שנשכחנו . ג - אדם נמדד בזיכרונותיו הדמות העיקרית בעולם הזיכרון בתורה היא ככל הנראה הכהן הגדול . "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפד אבני זכרון לבני ישראל, ונשא אהרן את שמותם לפנ...  To the book