פרשת וישלח

52 מירון ח . איזקסון והנמשך של שני השמות מאפיין אפוא את כפילותו הרוחנית הפנימית . כמו כן, גם החלפת השם מוכרזת פעמיים : בתחילה בפיו של המלאך ואחר כך ישירות מאת הקב"ה . דוגמה נוספת : יעקב המשוחח עם עצמו . "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתִי" ( פרשת ויצא, כח, טז ) . ובפרשתנו : " [ . . . ] כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי יִשא פני" ( לב, כ ) . לא מצאנו שיחות פנימיות מסוג זה אצל אברהם ויצחק מלבד שיחה אחת של אברהם עם "ליבו" בעניין בנו המיועד : "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ( יז, יז ) . כאן זה נראה בכל זאת כהיבט נוסף של שיחת אברהם עם השם, ואילו אצל יעקב מדובר באמירות פנימיות עצמאיות . ב השורש "תקע" יסודי בהבנת דמות יעקב . בפרשתנו במסגרת המפגש עם המלאך : " [ . . . ] ותֵקע כף ירך יעקב בהאבקו עִמו" ( לב, כה ) , אולם כבר בפרשת ויצא נפגשנו בשורש זה : "וישג לבן את יעקב, ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אֶחיו בהר הגלעד" ( לא, כה ) . תקיעה היא גם לשון התבססות, היא גם לשון מכשול ועיכוב, וכדברי רש"י ...  To the book